מאגר היצירות הבינתחומי

התערוכה "תקוות חוט' מוצגת בגלרייה של מרכז האמנים בתקוע, במסגרת תכנית שהות-אמן המזמינה קבוצות אמנים לשהות בגלריה במשך חודש וליצור בה יצירה חדשה.

במהלך העבודה המשותפת מקיימים ביניהם האמנים דיאלוג יצירתי, העוסק בהתכתבות עם הנושא - "היום שאחרי".

מצב המלחמה המתמשך שבתוכו אנו מצויים מאז טבח שמיני עצרת מביא איתו, כמעט מיומו הראשון, את העיסוק בשאלת "היום שאחרי". ההווה הקשה מזמין את שאלת העתיד הרצוי - מה יכול וצריך להיות אחרת, מהי המציאות אליה יש לשאוף ואיך מגיעים לשם.

הפרוייקט שהתפתח ונוצר במהלך האירוח בגלריה הוא מיצג השתתפותי - ארוע חי של רישום, פיסול, תנועה ומחול, טקס פרפורמטיבי שהקהל הוא בו משתתף פעיל, מעצב ומוביל. לבושי שק נעים בחלל הגלריה קבוצת משתתפים, מתהלכים ורוקדים עד לעצירה וקפאון. בין אפודות השק שעליהם נמתחים חוטים ונתפרים זה לזה ואל קירות החלל והתקרה.

לאחר מכן מחליקים הגופים האנושיים מתוך פסלי האפודות, מותירים אותם מרחפים, אחוזים ונתמכים זה בזה ברשת סבוכה של חוטים, מקפיאים בצורתם החלולה את רושם נוכחותו הנעדרת של הגוף. לאורך משך התערוכה יתמלאו ויתרוקנו הפסלים במבקרים שיבחרו להשתחל ולחוות את מנח הגוף הנעדר, ולהמשיך לטוות את קשרי החוטים.

מפגש הזהויות שמכילה קבוצת יוצרות התערוכה הוא נקודת המוצא לתהליך העבודה שלהן. כמי שמוצאות עצמן נקרעות בין יבשות חברתיות הולכות ומתרחקות, בחרו האמניות בשאלת השייכות כנקודת המוצא לדיאלוג היצירתי. באופן מפתיע, דווקא בתחושת התלישות והקרע נמצאה נקודת החיבור המשותפת, וההזדמנות לקשור יחד את קצוות החוט הפרום, את תקוות החוט.

"אֶת תִּקְות חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תַּקְשָׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתָּנוּ בוֹ, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אַמַךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אַלִיךְ הַבִיתָה" מצווים המרגלים ששלח יהושע לרגל ביריחו - את רחב, האשה שהסתירה והצילה אותם.

תקוות החוט משמשת כאן כתיאור צורני - חוט שזור, אך גם כתיאור סימבולי - חוט של תקווה. חוט השני יסמן את הבית ויבדיל אותו בעת החורבן שיגיע, כצבעו של הדם המסמן את המשקוף במצרים להצלה מפני המשחית. כך חוט השני הזכור מקרניו של השעיר לעזאזל - יבדיל את הבית מתוך החורבן שמתקדר בשמי העיר.  חוט זה, שבו קשרת את גורלך בגורלנו, שבו אחזת בנו כשהיינו תלויים בין שמיים וארץ - הוא החוט של ההדדיות, החוט שבו נמשה אותך מן החורבן.

את השימוש במילה "תקווה" מפרש רבי יהושע מטראני בן המאה ה-12 מלשון "יקוו המים" שבבראשית, מלשון מקווה - קיבוץ החוטים ושזירתם יחד לתקוות חוט. והרי לנו תיאור של התקווה כפעולת רישום, כשזירתם של קווים: הקו כמו התקווה מסמן כיוון, מונע בידי השאיפה לנוע, מותח שובל במרוצתה של תפילה, מתיחת החוטים במרחבי חלל התערוכה, כמו גם קווי הרישום הנמתחים על גליונות נייר שפרושים על קירותיו - יש בהם מן הציבור העומד בתפילה, שוזר את כיסופיו לכדי חוט שזור של תקווה במעופו הנמתח של הקו אל אופק "היום שאחרי", מסתמנת הפעולה האמנותית כיום של הווה מתמשך, יום שכולו ארוך.

כל עוד נמתחים החוטים בין האנשים נשמר המתח, כל עוד נרקמים ונתפרים הקשרים נאחזים הקווים זה בזה, בסבך האיזונים של חוטי התקווה, תלויים בתקוות החום בין שמיים וארץ והיום איננו כלה.

אוצר התכנית: פורת סלומון

ניהול אמנותי: תחיה גודינגר

פרק חלק- תערוכתה של רעיה ברוקנטל - מוזיאון פתח תקווה לאמנות. אוצרת:אירנה גורדון

אמנית בינתחומית, מתחום האמנות. מתחילה לרוב את עבודותיה ברישום כמדיום ראשוני ומפעיל. אמנית דתיה בעלת זיקה ליהדות האורתודוקסית. יוצאת לעבודות שלה מתוך עולם רוחנית ורעיוני של העולם הדתי, אשר מביאה לה מקורות השראה, שייכות וזהות כאישה פמיניסטית אמנית, דתית. 

בתערוכה ישנם שיתוף פעולה של מגוון מדיומים: סאונד, מיצב פיסולי, רישום, וידאו ואף דימויים מתוך עולם הקולנוע.

בלב התערוכה מושמעת העבודה "צדיק כתמר" — עבודת סאונד המייצגים את ריבוי הקולות בנפש ובתודעה. 

העבודת סאונד הינה ביצוע קולי ללחן שכתב במאה ה־19 בגרמניה המלחין לואי לבנדובסקי, למזמור מהמקורות (תהלים צ״ב). עבודה זו עובדת לצד 2 רישומים גדולים המייצגים חלונות ויטראז. 

אולם בשונה מחלונות ויטראז צבעוניים שאנו מצפים לראות, כמו בכנסיה, ברוקנטל רושמת סבך של אנסוף דימויים המקופלים זה בתוך זה בשחור-לבן. לצד רישום גודל זה ישנו רישום-מייצב אשר נע בציר סביב עצמו עם דמותו של הלל הזקן.

בחלל מקביל ניצב פסל מדרגות לוליניות, שכביכול מובילות לקומה עליונה כלשהי, עליהן לוחות פליז מוזהבים וצרובים בדימויים של סצנות הלקוחות מעולם הקולנוע ונופים. 

העבודה של ברוקנטל שואבת השראה מ2 טקסטים - סיפרו של הלל הזקן המאזין דרך חלון בית המדרש וקופא (כמעט למוות), מתוך מסכת יומא. 

סיפור נוסף של אוסקר ויילד- "הנסיך המאושר", שדמותו נרמזת ברישום "ויטראז'".

אשתלוט -מופע בינתחומי / ג'קי פערל

פערל יוצרת עבודה בינתחומית  שעוסקת בסיפור אשת-לוט המקראית.

"הסיפור המקראי של אשת לוט נקרא מחדש מפרספקטיבה פוליטית עכשווית: אשתלוט, היא פליטה הנמלטת מהפצצה אווירית על עירה."

המקום ההיסטורי-גאוגרפי הופך למיסטי על הבמה בשילוב סאונד, תמונות מן המקום הנטוש בסדום וקריאת שירה.

יצירה זו יכולה להיקרא בשלושה רבדים שונים:

רובד ראשון-

הטקסט המיתולוגי, מקראי (בראשית פרק יט). מתאר את סיפורה של אשת לוט. במקרא כמעט לא מסופר עליה, גם אין לה שם. היא הופכת במופע לאישה שמתמודדת עם אובן של הקהילה שלה. משאירה מאחור את משפחתה. עולה השאלה למה היא מסתכלת מאוחר. היא משירה מבט אל התופת ורוצה לתת עדות חיה למה שהיה. העונש של אשתלוט מול העולם הפטריארכלי שבו האישה מקבלת עונש מול המעשה הקשה של לוט בתחילת הסיפור.

רובד שני-

עוסק בנשים שפעלו במפעלי אשלג בסדום (מפעלי ים המלח בשנות ה-30). במהלך ההצגה היא משמיעה את סיפורן האנונימי של פועלות שעבדו במפעל בשנות ה-40 של המאה ה-20.

"הפועלות, גם הן פליטות מן המלחמה באירופה, וכמו אשתלוט, גם הן אימהות הנקרעות מילדיהן כדי לעבוד בסדום. קולן העולה מהמפעל הרחוק והמבודד, משמיע עדויות של אי-ציות."

במופע פערל קוראת קטעי יומנים של הנשים המספרות את סיפורן האישי. הן כותבות על המקום השכוח שאי אפשר לנטוע בו דבר ובעיקר על הקושי בגעגוע הביתה. חל איסור על הנשים לגדל שם את הילדים שלהם. העיסוק במיקום של סדום עולה באופן לא מודע בסיפורים שלהם.

רובד שלישי-

האמנית שואלת שאלות אקטואליות על חטא סדום, מהו? מתייחסת ע"י וידאו של אמן ערבי- ישראלי ראפת חאטב למושג "מעשה סדום". בקוראן קוראים להומו "לוטי" על שם לוט. פערל שואלת למה אשתלוט קיבלה עונש כזה חמור ולוט בעצמו שמוכר את בנותיו לזרים לא מקבל את עונשו. 

כמו כן מושגים המופע מתעסק בנושאים פילטות, הגירה ומעמד האישה.

"על הבמה מופיעים דימויים אפוקליפטיים מתוך מחנה העובדים הסוריאליסטי של סדום (אתר היסטורי נטוש ואסור לכניסה): בקתות פועלים מוקפות שדות של מלח, נהר אדום של ברום וגם בית קולנוע חצוב בתוך מערה. הפרוייקט אשתלוט//Sodom מניח על הבמה פקעת צפופה של הקשרים ומשמעויות: סדום של ים המוות, החורבן והעקרות, סדום של האימהות הפועלות במפעל, אך גם סדום שהיא שדה של מיניות "סוטה" ושם הנקשר אל היסטוריה של רדיפת הומוסקסואלים."

פיוט מאת ר' יעקב אביחצירא  | לחן ממסורת יהודי מרוקו | בימוי, תסריט ועריכה - עמית חי כהן I ניהול אמנותי ומוסיקלי - יאיר הראל I ניהול אמנותי וכללי - אברהם כהן כוריאוגרפיה - אורלי פורטל I עיצוב צעיפים טיפוגרפיים - עודד עזר I צילום - עידו כהן I עיצוב תלבושות - בן זוהר I תאורה - אמנון פיקר חברי אנסמבל הפיוט המשתתפים בהקלטה ובקליפ: שירה וכפיים: יוסף אביחצירא, הללויה אביחצירא, אליהו אדרעי, יהודה אדרעי, הרצל אמויאל, שלומי בן לולו, רפאל בן שושן, יאיר הראל, נתנאל זגורי, אברהם כהן, סימון כהן, נריה מויאל | עוּד ושירה: נירו אבקסיס | גיטרות, סאז: אליהו דגמי | נאי ושירה: חנני זית | כלי הקשה: דוד דגמי,הלל אמסלם, לב אלמן השיר הוקלט באולפן של ניצן פרי בגבעת ישעיהו כל הזכויות שמורות לאנסמבל הפיוט תודה למפעל הפיס וליד בן צבי על התמיכה

פרויקט 48 הוא אירוע בליינד-דייט בזק מחולי, בו מוגרלים צוותים אמנותיים של כוריאוגרפים, דרמטורגים, מעצבים, מוזיקאים, אמנים נוספים ורקדנים אשר יחד יוצרים בבכורה יצירות מחול במהלך 24 שעות בלבד – בשני סבבים שונים. בכל שנה הפרויקט משתף פעולה עם מוסד מחול אחר (לדוגמה, בית הספר במכללת סמינר הקיבוצים, מגמת מחול בתיכון תלמה ילין, להקת מחול בת-שבע). 

במסגרת הפרויקט משתתפים בין 30-40 אמנים ואמניות שיוצרים יחד 10 עבודות מקור. הפרוייקט מתחיל בהגרלה בה נבחרים האנסמבלים היצירתיים. כל אנסמבל כולל כוריאוגרפ/ית, יוצר/ת נוספ/ת, ומספר משתנה של רקדנים. לאחר מכן מוגרל ״רפרנס״ תרבותי/אמנותי מתחום הקולנוע המשותף לכולם ואליו היוצרים/ות מתבקשים להגיב, לצטט מתוך ולקבל השראה. בתוך 24 שעות בלבד, האנסמבלים יוצרים 5 עבודות מחול מקוריות שמוצגות במופע חי למחרת היום. בתום המופע הראשון, מוגרלים צוותים חדשים לסבב שני בנוכחות הקהל, וסבב זה מסתיים גם הוא במופע חי כעבור יממה של 5 יצירות מקור נוספות.

החזרות מצולמות ומשודרות בשידור חי באינסטגרם והן זמינות לצפייה במשך כל מהלך האירוע ברשת לצופים בארץ ובעולם. השידור מציע הזדמנות נדירה להצצה לתהליכי יצירה בינתחומיים ושיתופיים של יוצרי מחול ישראלים מובילים ואמנים נוספים.

הסרט מציג שתי דמויות סוריאליסטיות ועוקב דרכן אחר הבנייה והפירוק של הגבריות של העצמי ושל האחר. תוך השאלה מתרבויות ואייקונים גבריים שונים, נמתחים גבולות הגבריות-ההתגברות-והגבורה ומתגלים הכוחות הפועלים על הגוף הגברי, מן החוץ ומן הפנים. השפה התנועתית שואבת ממנעד ייצוגים ברמות הפשטה שונות - ממחוות יומיומיות מזוהות של התנהגות גברית, דרך  ועד עולם החי (דנה רוטנברג)

היצירה נוצרה ללהקה של שמונה רקדנים שהוגדלה מאוחר יותר לאחד עשרה. היא כוללת שמונה עשר חלקים שניתן לשנות או להשמיט את הסדר שלהם, ומשום כך משך הזמן שלה משתנה. קנינגהאם ביצע סולו דמוי ליצן ודואט עם קרולין בראון, שביצעה גם סולו עם תנועות שחייה איטיות. המוזיקה מאת המלחין היפני טושי איצ'יאנאגי נכתבה לכלי נגינה מערביים; הרקדנים מבצעים פעילויות כוריאוגרפיות מרובות על בסיס סימנים מוזיקליים מעורבבים, שאת הסדר שלהם הם אינם יודעים מראש.

גופים במרחבים עירוניים הוא שביל נע שנוצר ככוריאוגרפיה עבור קבוצת רקדנים. המבצעים מובילים את הקהל דרך חלקים נבחרים של חללים ציבוריים וחצי-ציבוריים בעיר. הכוריאוגרפיה בנויה משרשרת של התערבויות פיזיות הנוצרת במהירות רבה וקיימות באופן זמני ומאפשרת לצופה להתבונן בחלל או מקום מוכר בצורה חדשה ושונה, תוך כדי תנועה.

העבודה עוסקת בניכוס מרחבי העיר ובאדריכלות שמפעילה עלינו ועל הגופים הנעים שלנו כוח ומוסכמות התנהגותיות במרחבים ציבוריים. היא מבקשת להסב את תשומת הלב לפקודות ותכתיבים המתקיימים כמובנים מאליהם במרחב הציבורי הממושטר ומצביעה עליהם על ידי שבירתם. זוהי אמירה פוליטית על תושבים המתגוררים בערים וצריכים להשתלב במבנים ארכיטקטוניים נתונים באופנים מסויימים ומוגדרים.

הפרויקט בוצע ביותר מ-140 ערים בעולם וביניהן ניו יורק, לונדון, מוסקבה, וינה, סאו פאולו, הונג קונג, מונטריאול, מקאו, פריז, סידני, קופנהגן וברלין. 

"בחוץ״ הוא וידיאודנס, שיתוף פעולה בין הסופר אתגר קרת לכוריאוגרפית ענבל פינטו. היצירה מבוססת על סיפור קצר שכתב קרת לעיתון הניו יורק טיימס בתקופת הסגר הראשון בקורונה. הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-יפנית שצולמה במקביל בתל אביב ובטוקיו בזמן המגפה העולמית. משתתפים בו שחקנים, מוזיקאים ורקדנים ישראלים ויפנים, ביניהם הרקדנית הישראלית מורן מילר והשחקן מיראי מוריאמה, כוכב מפורסם ואהוב ביפן. הסרט מציג את התחושות האישיות והאווירה הכללית השורה על עולמנו בתקופה הנוכחית, דרך נקודת מבט אמנותית ותחת השפעות מגפת הקורונה על חיי אנשים; ואת הקושי ליצור קשר בזמן הקורונה. ואכן, בזמן אמת, הרקדנים מורן מילר הישראלית ומיראי מוריאמה היפני היו צריכים לעבוד יחד כשהם באים מתרבות שונה, לא מדברים את אותה השפה ולא יכולים לחלוק את אותו מרחב העבודה. מגבלות אלה שיקפו את המציאות אליה מתייחס הסרט ואף ניסחו את תהליך היצירה. 

לפינטו באותם ימים היו מחשבות על המקום של המחול בזמן שאי אפשר לצאת מהבית או לשבת באולם התיאטרון. ביחד עם אתגר קרת הם חשבו על איך אפשר לחבר תנועה לטקסט ומתוך השיחות שלהם עלה רעיון הסרט. הם ביקשו ליצור יצירה שתעמוד בפני עצמה כיצירת אמנות גם בעתיד, כשהמגפה כבר לא תארגן את התנהלות העולם.

בשיתוף הפעולה הראשון של וילסון (במאי תיאטרון) עם פיליפ גלאס (מלחין), שינו שני האמנים באופן קיצוני את האופן שבו נעשית ומתקבלת אופרה. בעוד שבאופרה מסורתית ראשית נוצר הליבריט (טקסט/סיפור), לאחר מכן המוזיקה, ורק אז עיצוב הבמה ופעולת המופע והם נבנים באופן בלתי תלוי זה בזה, ביצירה המהלך היה הפוך: עיצוב במה ומופע, מוזיקה וכתיבת הליבריט. התהליך נעשה בשיתוף פעולה בין הבמאי, המוזיקאי והכוריאוגרפים בזמן אמת ונע בין נקודות מוצא אמנותיות משתנות (מוזיקה, דימוי, תנועה).  הכוריאוגרפים בהפקת המקור (1976) היו בירד הופמן ואנדי דה-גרוט, אולם הכוריאוגרפיה של לוסינדה צ׳יילדס להפקה שהוצגה בשנת 1984, ואז גם בכל המופעים הבאים 1992 היא זו המתועדת ביצירה, וצ׳יילדס הפכה לשותפה שלישית ליצירה. הפעם הראשונה שכל האמנים ביצעו את היצירה היתה במופע הבכורה. הם לא ידעו את אורכה. היא נמשכה קרוב לחמש שעות. לא היו הפסקות מסורתיות והקהל הוזמן לשוטט פנימה והחוצה בחופשיות במהלך ההופעה. 

 במקום עיבוד תזמורתי מסורתי, פיליפ גלאס הלחין את המוזיקה לסינתיסייזרים, כלי נשיפה וקול. היצירה שאינה נרטיבית בצורתה, משתמשת בסדרה של דימויים חוזרים ונשנים כאמצעי הסיפור העיקרי שלה וכוללת קטעי מחול פוסטמודרני מופשט. 

העבודה מורכבת משלושה דימויים חוזרים בנופי הבסיס שלה. בפעם הראשונה, רכבת שנוסעת לאט, סצנת בית משפט עם שני שני שופטים, האחד גבר שחור מבוגר, מר ג'ונסון, שהיה גם המהנדס של הרכבת, וילד, ושדה -  במה ריקה המשמשת למחול ובה גם צלחת מעופפת הנראית מרחוק. בפעם השנייה שני אוהבים עומדים בירכתי הרכבת בלילה והם נראים מוקסמים, עד שהאישה מוציאה לפתע אקדח ויורה בגבר. סצינת המשפט כוללת בית סוהר צמוד והופעה של פטי הרסט. השדה זהה לסצנה הראשונה למעט הצלחת המעופפת שעכשיו היא מתקרבת וגדולה יותר. הפעם השלישית שונה. הרכבת הופכת לבניין, ונשמעת מוזיקה של סקסופון מיילל. סצנת המשפט היא מיטה המיוצגת על ידי אלומת אור אופקית שעולה לאט ונראית כמו מחוג שעון ענק ומתרוממת לחלל והרכבת/מיטה הופכת לחללית. הסיום המרהיב של האופרה הוא מהומה של אורות ותנועה, דמויות עפות ומובלות בצינורות שקופים.

בחמשת הקטעים שוילסון כינה ׳משחקי ברכיים׳ - שתי נשים, לבושות כמו איינשטיין, עומדות או יושבות בריבוע של אור ומדקלמות את טקסט הרדיו, של כריסטופר נולס. סמואל מ. ג'ונסון, השחקן שגילם את מר ג'ונסון, כתב והקריא טקסטים על חיים ואהבה, ולוסינדה צ'יילדס, שהופיעה ב"ברכיים" ורקדה בהפקה הראשונה, הוסיפה טקסט על כובעי רחצה ב"סופרמרקט ממוזג בטרם עת" עליו היא חוזרת 30 פעמים. 

בהפקה הראשונה (1976) הרקדנים היו גם זמרים. גלאס לימד אותם שיר אחד ביום. 

הכותרת המקורית לעבודה הייתה אמורה להיות "איינשטיין על החוף בוול סטריט". ופרשנים רבים ראו בה הערה על הריקנות שבצרכנות המוגברת בארה״ב של סוף שנות השבעים והצהרה אנטי-מלחמתית ופוסט-אפוקליפטית. היא עושה רפרנס לרומן של נוויל שוט "על החוף", המזהיר ממלחמה גרעינית ולגרסת הסרט משנת 1969, בו נשאל פרד אסטר, דמות המגלמת מדען חסר שביעות רצון ואלכוהול שעבד על פצצת הגרעין, מי גרם למלחמת העולם השלישית שקרינתה מרוקנת את כדור הארץ מאנושות. איינשטיין, הוא עונה במרירות.

ב״איינשטיין על החוף״ אין סיפור, אין חריזה או היגיון. גם אין חוף. עם זאת, ישנם קטעים אניגמטיים שאינם קוהרנטיים, צלילים קוסמיים המושמעים על ידי עוגב, מקלדת וחליל; תאורה חותכת ומגששת, תמונות סתמיות המוטבעות בנחישות ותנועה מסוגננת כל כך שהטיה הקלה של האצבע נראית כוריאוגרפית מבריקה. ויש את איינשטיין, מרחב וזמן.

"בחזרה פתוחה של איינשטיין על החוף (מרץ 1976), הסולו של 45 דקות עבור צ'יילדס היה הופעה יוצאת דופן ומרגשת. הריקוד התגלגל בהדרגה, המחוות הפנויות, דמויות פולחן... בסופו של דבר הפכו למאניות וחסרות מנוחה. היא חלחלה, צלעה וקפצה תוך כדי סימני ידיים מסובכים ומתרוצצים... הדמות השתנתה עם מהירות ההזיות המיירטות זו את זו. אם מצמצתי, אולי היא הפכה מליצן למאמן בייסבול, או מפרופסור דידקטי לשיכור. זה היה מוזר וזה היה יפה" (וונדי פרון, 1976).

הבלט הטריאדי היא יצירתו הראשונה של שלמר. עבודה הבנויה משלוש מערכות בעלות צבע ואווירה שונות ובתוכן 12 סצנות. היצירה משלבת תאורה, סאונד, צורות, צבעים עזים ותנועת גוף.

זהו ניסיונו הראשון להביע את רעיונותיו לגבי תנועה, חלל, צורה ואפשרויות ההפשטה הטמונות בתלבושות. שלמר רואה את האדם הרוקד כמרכיב אחד מכלל מרכיבי המופע ושם במרכז את חקר האספקטים המכאנים של הגוף הנע.

עקר העיניין ביצירה זו הן צורות הגוף המשקפות את הטרנספורמציה של הגוף האנושי באמצעות ארבע מתודות בסיסיות של הפשטה: חוקיות המרחב הקובייתי הסובב את הגוף, פונקציונאליות של הגוף האנושי ביחס לחלל, חוקיות תנועת הגוף כחלק מחלל, צורות מטאפיזיות ודימויוניות של הגוף האנושי.

שלמר הצטרף לסגל הבאוהוס ב- 1921 כראש סדנת הפיסול וציורי הקיר. האיכות האמנותית האופיינית לעבודתו של שלמר הייתה הבנתו ופרשנותו לחלל גם בציוריו וגם בעיצוב הבמה שלו לבלט ולתיאטרון. ניכר שהוא חווה חלל לא רק דרך הראיה אלה עם כל הגוף. הדמויות והצורות שלו אין תפקידן להעמיד את ה'אנושי' במרכז אלה אלמנט נוסף המפעיל דימיון וסימבוליות. גרופיוס תיאר את עבודתו של שלמר כ'ארכיטקטורה נעה'

הקליפ הוא אמירה חזקה ורב-שכבתית על החברה האמריקאית, ועל החוויה של להיות שחור באמריקה. הקליפ, שיצא בשנת 2018, זכה להצלחה מסחררת והפך לאחד הקליפים המדוברים והניתנים לפרשנות ביותר בעשור האחרון.

סיקוונס הכותרות של הסרט "שבעת חטאים" (Se7en), שביים דייוויד פינצ'ר, הוא אחד מסיקוונסי הכותרות הזכורים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. הסיקוונס הזה שינה את הדרך שבה סיקוונסי כותרות נתפסים והציג לעולם דוגמה מופתית לשילוב בין עיצוב גרפי, עריכה, מוזיקה, ונרטיב קולנועי כדי ליצור חוויה אינטנסיבית ומטרידה שמכינה את הצופים למה שהם עומדים לראות.

מוריס בינדר ידוע בעיקר בזכות סיקוונסי הכותרות האייקוניים של סדרת ג'יימס בונד, שבהם הוא השתמש בטכניקות חדשניות ושילב בין דימויים חזותיים נועזים למוזיקה מרשימה. הסגנון של בינדר הפך לסימן היכר של הסדרה והותיר חותם עז על תרבות הפופ.

סול באס (1920-1996) היה מעצב גרפי ובמאי קולנוע אמריקאי, שנודע בעיקר בזכות עבודתו כמעצב סיקוונסי כותרות של סרטים. באס עבד עם כמה מהבמאים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, ביניהם אלפרד היצ'קוק, אוטו פרמינגר ומרטין סקורסזה. הוא היה חלוץ בתחום עיצוב סיקוונסי הכותרות, ויצר כמה מסיקוונסי הפתיחה הזכורים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.

סיקוונסי הכותרות של סול באס:
הסיקוונסים שיצר סול באס נחשבים לאבני דרך באמנות הקולנוע. באס היה אחד הראשונים שהפך את סיקוונס הכותרות ליותר מאשר רשימה סטטית של שמות – הוא הפך אותם לאמנות בפני עצמה, עם יכולת להעביר מידע, להגדיר את האווירה של הסרט, ולספק רמזים לנושאים המרכזיים שבו.

דוגמאות מפורסמות:
"ורטיגו" (1958):

במאי: אלפרד היצ'קוק
סיקוונס הכותרות של "ורטיגו" משלב צורות גיאומטריות מסתובבות וצבעים מרהיבים יחד עם פסקול מהפנט. הוא מעביר תחושה של חוסר יציבות, שמדגישה את הנושאים המרכזיים של הסרט, כמו בלבול וזהות.
"האיש עם זרוע הזהב" (1955):

במאי: אוטו פרמינגר
סיקוונס הכותרות של הסרט הזה משתמש בקווים קשים ושבורים, המסמלים את ההתמכרות והמאבק הפנימי של הדמות המרכזית. הסיקוונס מגדיר את הטון הדרמטי של הסרט ומשמש כפתיחה חזותית מרשימה.
"פסיכו" (1960):

במאי: אלפרד היצ'קוק
הסיקוונס של "פסיכו" כולל קווים אופקיים ואנכיים שמתפצלים ומתרכבים מחדש, דבר שמעצים את תחושת המתח והפרעה שהסרט מבקש להעביר.

הסרט עוקב אחר ריגן תומסון (בגילומו של מייקל קיטון), שחקן קולנוע לשעבר שהתפרסם בזכות תפקידו כסופר-גיבור בשם "בירדמן" בסדרת סרטים מצליחה. לאחר שנים של ניתוק מתעשיית הקולנוע, ריגן מנסה להחיות את הקריירה שלו על ידי בימוי והופעה במחזה בברודווי שמבוסס על סיפור קצר מאת ריימונד קארבר.
במהלך ההכנות והחזרות, ריגן נאבק עם דמויות שונות בחייו, כולל בתו המתבגרת (אמה סטון), השחקנים במחזה, ומבקרי תיאטרון קשוחים. בו זמנית, הוא מתמודד עם קול פנימי שמזכיר לו את תהילתו הקודמת כבירדמן, ומתחיל לפקפק בשפיותו. הקול הפנימי והמציאות המטושטשת יוצרים מתח פנימי שמוביל את ריגן למאבק על זהותו האישית והמקצועית.

סרט דרמה מוזיקלי המבוסס על האלבום הקונספטואלי המפורסם של להקת פינק פלויד, שנכתב על ידי בסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס. הסרט משלב בין מוזיקה, אנימציה וסצנות מצולמות ליצירת חוויה קולנועית ייחודית ואינטנסיבית. הסרט עוקב אחר חייו של רוקר בשם פינק, שמתמודד עם משברים נפשיים קשים בעקבות טראומות ילדות, מותו של אביו במלחמת העולם השנייה, חינוך נוקשה ונישואים כושלים. כל אלה מובילים את פינק להסתגר בתוך "חומה" נפשית המבודדת אותו מהעולם החיצוני.

הקליפ "Her Morning Elegance" של אורן לביא הוא יצירה בינתחומית שבה טכניקת סטופ-מושן פיקסיליישן, תיאטרון, צילום ואמנת פלסטית מתלכדים יחד כדי ליצור סיפור חזותי ייחודי ומעורר השראה. החיבור בין האמנויות השונות מאפשר להעביר נרטיב עשיר ומלא דמיון, שמשאיר רושם עמוק על הצופה בזכות האסתטיקה המינימליסטית וההרמוניה בין המוזיקה לתמונה.

הקליפ לשיר "Up&Up" של Coldplay הוא מסע ויזואלי פנטסטי, שבו דימויים סוריאליסטיים מתמזגים עם המציאות היומיומית. בעזרת עריכה יצירתית ואפקטים ויזואליים מרהיבים, הקליפ מציג סצנות בלתי שגרתיות כמו אנשים שוחים בכוס תה, הרים הצפים בחלל ורכבות הנוסעות על קערות פסטה. התמונות מעוררות ההשראה מתלכדות עם המוזיקה המרגשת של השיר, ויוצרות חוויה חזותית ומוזיקלית שמעוררת מחשבה, ומשלבת בין תחומים שונים של אמנות כדי להעביר מסר עוצמתי.

הסרט כולו בנוי מתמונות סטילס בשחור-לבן, עוסק בזיכרון, זמן ומסע בזמן. העלילה מתארת את סיפורו של גבר החי בעולם פוסט-אפוקליפטי לאחר מלחמת עולם שלישית, הנבחר להשתתף בניסוי מסע בזמן על מנת למצוא תשובות ולהציל את האנושות. הסרט מציג את זיכרונותיו של הגיבור מאירוע טראומטי בילדותו שנקשר קשר הדוק לסיפור העתידני של המסע בזמן. "המזח" נחשב לאחד הסרטים המשפיעים ביותר בז'אנר המדע הבדיוני, והיווה השראה לסרטים רבים, בהם "12 קופים" (Twelve Monkeys) משנת 1995.