חלון אחורי (אלפרד היצ'קוק 1954)

חלון אחורי הוא סרט קלאסי בבימויו של אלפרד היצ’קוק, שיצא לאקרנים בשנת 1954. הסיפור עוקב אחר צלם מקצועי, L.B. “ג’ף” ג’פריס (בגילומו של ג’יימס סטיוארט), המרותק לכיסא גלגלים עם רגל שבורה. כדי להעביר את הזמן, הוא מתחיל לצפות בשכניו דרך החלון האחורי של דירתו. הוא הופך לחשוד יותר ויותר באחד משכניו, ת’ורוולד, לאחר שהבחין בהתנהגות מוזרה ובסדרה של אירועים חשודים. ג’ף מגייס את עזרתם של חברתו, ליסה פרמונט (בגילומה של גרייס קלי), והאחות (הרפואית) שלו, סטלה (בגילומה של תלמה ריטר), כדי לחקור את ת’ורוולד ולאסוף ראיות למעורבותו האפשרית בפשע. המתח גדל ככל שהם חושפים מידע נוסף, מה שמוביל לשיא דרמטי ומותח. הסצנה נפתחת עם צילום ארוך של שכונה בזמן השקיעה, כשהמצלמה עושה סריקה קצרה סביב האזור ומראה שבחלק מהחדרים יש אורות דולקים. לאחר מכן המצלמה חוזרת לדירתו של ג’ף, שם הוא ישן. צל של אדם מתגנב על פניו, והוא פוקח את עיניו לראות פני אישה מתקרבות אליו. לאחר מכן, המצלמה עוברת לתקריב של הנשיקה שלהם, והאישה, ליסה, מדברת אליו ושואלת על הרגל והבטן שלו. לאחר מכן היא שואלת על חיי האהבה שלו, והוא עונה שהם לא פעילים. המצלמה נסוגה לאחור כדי להראות שליסה התכופפה על כיסא הגלגלים של ג’ף מהצד. היא מדליקה אור, והמצלמה עוקבת אחריה כשהיא מדליקה אורות נוספים, וחושפת את מלוא דמותה ויופייה.הצגתה של ליסה כצל היא מטפורה למשהו שג’ף מפחד ממנו. הצל המתגנב על פניו בזמן שהוא ישן מרמז על תחושת אי נוחות או פחד, אולי מייצג פחד מאינטימיות או פגיעות. השימוש באור ובצל בסצנה זו משמש גם כמטאפורה לנושא האור והחושך בסרט. כאשר ליסה מדליקה את האורות, היא מתגלה במלוא יופיה וזוהר, המסמלת את הרעיון שלה כמגדלור של אור בחייו של ג’ף. עם זאת, ההקדמה שלה כצל מעידה גם על כך שעשויים להיות היבטים אפלים יותר למערכת היחסים שלהם או לליסה עצמה. הניגוד בין אור לחושך בסצנה זו מכין את הבמה לחקר הסרט את הטבע המורכב והניואנסי של מערכות יחסים אנושיות והדרכים שבהן הן יכולות להאיר ולטשטש את הבנתנו את עצמנו ואת אחרים.

בלייד ראנר 2049 (דני וילנב 2017)

"בלייד ראנר 2049" הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו ניתן להשתמש בתאורה ליצירת סגנון ויזואלי ייחודי ואווירה. בסצנה זו, K (ריאן גוסלינג) מבקר בארכיון כדי לחפש מידע על ילד משוכפל. הארכיון ממוקם בחלל גדול ואפלולי עם אלמנטים אדריכליים נקיים וגרפיים. התאורה הכתומה עם צללים גרפיים עוקבת בצורה רובוטית אחרי הדמויות ומגיעה בתערובת של מקורות אור טבעיים ומלאכותיים והתנועה הרובוטית מתאימה לתימת של הסרט. השימוש בתאורה כתומה יוצר אווירה חמימה, כמעט מעיקה, המשקפת את האופי הנרקב והקלסטרופובי של הארכיון. השילוב של כתום ושחור יוצר גם ניגוד ויזואלי בולט המדגיש את הארכיטקטורה של החלל, מה שגורם לו להיראות כמעט בעולם אחר. סגנון חזותי זה מחזק את נושאי הסרט של דקדנציה וזיכרונות פרגמטיים, כמו גם את תחושת הבידוד והבדידות שחש ק. התאורה בסצנה זו משמשת גם להנחות את תשומת הלב והמיקוד של הצופה. השילוב של כתום ושחור מושך את העין לעבר הארכיטקטורה של החלל, בעוד התאורה העמומה יוצרת תחושת מסתורין ומתח, וגורמת לצופה לתהות מה יגלה ק' בארכיון הזה. בסך הכל, הסצנה הזו היא דוגמה מצוינת לאופן שבו ניתן להשתמש בתאורה באופן יצירתי כדי לשפר את הסגנון החזותי והאווירה של סרט וליצור חווית צפייה בלתי נשכחת וסוחפת.

בדם קר (ריצ'רד ברוקס 1967)

"בדם קר" הוא סרט משנת 1967 בבימויו של ריצ'רד ברוקס, המבוסס על רומן עיון באותו שם מאת טרומן קפוטה. הסרט מספר את סיפור הרצח האכזרי של משפחת קלטר בקנזס ב-1959, ולאחר מכן את לכידתם ומשפטם של שני הרוצחים, פרי סמית' וריצ'רד "דיק" היק. אחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט היא סצנת "הבכי", המתרחשת לקראת סוף הסרט. בסצנה זו, פרי סמית' (בגילומו של רוברט בלייק) מספר את אירועי הרצח לחברו לתא. הסצנה מצולמת בתא מואר אפלולי, כאשר זרקור יחיד מאיר את פניו של פרי. הגשם משתקף על פניו של פרי סמית ונראה מחקה דמעות היא דוגמה עוצמתית לאופן שבו המקרה יכול למלא תפקיד בתהליך היצירתי. העובדה שהתמונה הבולטת הזו לא תוכננה, אלא תאונה משמחת, מוסיפה להשפעתה. הוא לוכד את הרגשות של הסצנה והדמות באופן שאולי לא היה אפשרי באמצעות תכנון מכוון בלבד. זה גם מדגיש את תפקידם של צלמים כטכנאים וגם כאמנים שחייבים להיות מכוונים לאפשרויות החזותיות של סביבתם. השימוש בגשם כ"דמעות" מוסיף לאווירה ולאווירה של הסצנה, ומחזק את הטון הקודר והמלנכולי של המונולוג של פרי סמית'. השילוב של אלמנטים חיצוניים ופנימיים דרך עיצוב התאורה מגביר את ההשפעה הרגשית של הסצנה, מדגיש את הרגשות הקבורים של הדמות ויוצר אצל הצופה תחושת אמפתיה.