הפשטה במחול מתייחסת לתהליך שבו הכוריאוגרף או הרקדנים מסירים מרכיבים פיגורטיביים או נרטיביים בריקוד, ומתמקדים בצורות, קווים, תנועה ודינמיקה טהורים. במקום לספר סיפור ברור או לייצג דמויות וסיטואציות קונקרטיות, ההפשטה שואפת לבטא רעיונות מופשטים או תחושות דרך השפה התנועתית בלבד.
במחול מופשט, התנועות עשויות להיות חופשיות ממסגרת עלילתית או ייצוגית, ולעתים קרובות מתמקדות במבנה גופני, בקצב, בחלל, ובאינטראקציות בין הרקדנים, כאשר ההדגש הוא על הצורה והתחושה של התנועה עצמה. הסגנון הזה נפוץ במיוחד במחול מודרני ועכשווי, כמו בעבודות של כוריאוגרפים כגון מרס קנינגהם, שביקש ליצור מחול שבו התנועה היא המוקד המרכזי, בלי תלות בסיפור או ברגש ספציפי.